אל תאבד את האדם שבך/יעל סנה כהן

אל תאבד את האדם שבך/יעל סנה כהן

כל אדם הוא ישות גדולה בהרבה מהגלוי לעין, ולכן, בכדי להבין טוב יותר מי אנחנו ומי הם האחרים, חשוב להתבונן מזווית ונקודת מבט חודרת, הלוכדת מצבים שבנסיבות אחרות אנו עלולים שלא להבחין בהם. ישנה חשיבות להתבוננות היכולה לראות את העולם הבלתי נראה המשפיע על הנראה, הווה אומר, דרך פעולתם של הדברים, והשקפת העולם הנובעת מהתרבות שבה אנו חיים.
לעיתים קרובות, אנשים הנמצאים ביחסים קרובים, בין אם הם נשואים, בני משפחה, ידידים טובים או שותפים, המומים יום אחד כאשר הם מגלים משהו חשוב על אודות השני. והשאלה הנשאלת היא: כיצד קורה שבני זוג החיים יחד עשר, עשרים או שלושים שנה להפתיע זה את זה בצורה שכזו?. התשובה הראשונית העולה על דעתי היא חוסר תקשורת, אך לבעיה בוודאי שורשים עמוקים יותר. יתכן שאחד השותפים לקשר היה רגיל שלא להראות את רגשותיו ומחשבותיו, ויתכן ששותף אחד לקשר יכול היה להיות עיוור לחלוטין לאותות שמשדר השני. התחושה היא, שאנשים מסוימים חיים כאילו לא קיימים כלל חיים פנימיים, כאילו כל דבר החורג מחילופי דברים שטחיים הוא חסר משמעות. המתבקש מכך, שחוסר תקשורת במערכות יחסים כאלה אינה הבעיה בלבד, אלא התחושה שההתנסות היא חסרת משמעות, ואולי מתוך החיים המודרניים שאנו חיים בתוכם, שלעיתים ישנה נטייה להשקיף על האירועים החולפים בצורה פסיבית. כלומר, דבר אינו מזעזע, אין כל בעיות, הדברים קורים, אין מה לעשות, לומר או לחשוב, וההרגשה שהפסיביות המנותקת יוצרת כעין שוויון מוחלט בין כל הערכים, ללא תשומת לב לעיקר.
לעיתים שואלת אני את עצמי, מהי משמעותה של אינטימיות במערכת יחסים?

אינטימיות פירושה חיים בתוך היחסים, היא מדריכה התבוננות מתחת לפני השטח. יש ביכולתנו ללמוד להציץ מדי פעם בפנימיותו של האחר, לקרוא בין השורות של דבריו ומעשיו, ללא צורך להיות מחושבים יתר על המידה. אינטימיות דורשת יכולת אבחנה ביחס לעצמנו ולאחרים.
אדם שאינו מסוגל לקרוא את שותפו לקשר מזה שנים מספר, בוודאי אינו מודע לאותם נושאים הטמונים בחייו וברגשותיו שלו. אדם הקשוב למסתרי נשמתו וחוכמת ליבו, ידע גם כיצד להגיב לשותפו. לעיתים מצב של סכסוכים ומריבות, פרידות, גירושים ומוות יוצרים מצב של מסתורין גדול המציע אתגר מתמיד לרצוננו בהבנה. כאשר אנו לומדים להשתמש בכישלונות כדבר מה ללמוד ממנו, אנו נאמץ את הרגשות העולים בנו בתקופה של סיום או פרידה, וכן את המחשבות והתחושות הנשארות אתנו זמן רב לאחר האירוע, נהפך לאנשים מחודשים. במצב זה אנו עוברים מטמורפוזה, בדומה לגולם ההופך לתולעת ההופכת לפרפר. במצב זה האדם "מטמיר" את המצבים העוברים עליו באמצעות חוויות החיים, כולל יחסים וסופם.

לאנשים רבים, לעיתים קרובות הופך הכעס על סיום מערכת היחסים למחסום בפני התחדשות וצמיחה, החשיבות במצב זה היא לאפשר לאדם לשים דגש על חוויות וביטוי הרגשות, כאשר המשימה להביאו להבשלה, באמצעות התבוננות, התנסות וניסיון, עד לאותה הנקודה הנהפכת לחלק אינטגרלי מאישיותו של האדם ומהחיים עצמם. כעס יכול לספק הזדמנות לבסס תקיפות וכוח באישיותו, ובדרך זו להכין את האדם ליחסים יציבים יותר. הפנמת הכעס ברמה העמוקה הופכת את איכויות הכוח והעוצמה שבו למרכיבים קבועים של האופי, לחישולו של הלב, ומהווה חניכה משמעותית לנשמתו של האדם, החיוניות ליחסים אינטימיים עם האחר.
מהי ידידות ומה משמעותה במערכת יחסים?
בעיני ידידות משמעה קבלה והכרה בזהותנו, אנו רוצים לקבל ולהתקבל. לעיתים אנו מבקשים מידידנו את דעתם ושיפוטם, אך גם במקרים אלה ישנו הרצון למידה גבוהה של קבלה והכרה במי שאנחנו. מערכות יחסים הם ידידות מתמשכת, ודווקא במקומות בהם לא מתבצע כל מאמץ להשגת אחידות ודמיון, אלא קיים בהם מרחב אשר מעוצב מתוך רגישות לאינטימיות, נוכל לגלות את ערכה של הידידות.
ידידות נרקמת מתוך סבלנות, צומחת מתוך האי-שקט וחוסר הסבלנות של הדעת. אם נגרד את פני השטח של חוסר הסבלנות, נמצא בצורה מעודנת, או לא כל כך מעודנת, כעס. זו האנרגיה החזקה של אי הרצון שדברים יהיו כפי שהם, והטלת האשם לכך במישהו, (לא פעם בעצמנו) או במשהו.
סבלנות, מנקודת ראותה, דברים קורים מאחר ודברים אחרים קורים, שום דבר אינו נפרד ומבודד. אם מישהו פוגע או מכה בנו, אין אנו כועסים על העצם או היד שהניפה את המכה, אנו כועסים על האדם המחובר ליד.
לעיתים קרובות אנו כועסים על עצמנו והשאלות והדיבור עם עצמי במצבים אלה, שאם נעמיק להתבונן, לא אמצא סיבה לכעוס אפילו על האדם, שאינו יודע מה הוא עושה ולפיכך יצא מדעתו באותו רגע.
השאלות נשאלות הן:
היכן מונחת האשמה, ואת מי להעניש?
אולי על העולם חסר החמלה? אך מהו העולם?
האם איננו חלק מאותו עולם?
האם לנו עצמנו אין לפעמים התקפי כעס?
הדמות שבעיני מפגינה את השלום הפנימי והסבלנות הוא הדלאי-לאמה, שכאשר שאלו אותו בעת קבלתו פרס נובל לשלום, מדוע אינו מבטא כעס כלפי הסינים, הוא השיב: הם לקחו מאיתנו הכול, האם אתן להם לשלוט גם בדעתי?
מהי המשמעות הזו לגבי מערכות יחסים וזוגיות?
זוהי גישה מלאת עוצמה של השלום הפנימי – הבא מתוך הידיעה של מה חשוב באמת, והשלום החיצוני – הבא מתוך היכולת לגלם תבונה הלכה למעשה.
השלווה והנכונות להיות סבלניים מול התגרות וסבל כה חזקים, יכולים לבוא רק מתוך טיפוח פנימי של חמלה, חמלה שאינה מופנית רק כלפי חברים, אלא, מופנית באותה מידה גם כלפי אלו שפעמים רבות נתפסים כרעים, אלה שמתוך בערות עלולים לגרום סבל לנו ולחברינו.
לעיתים שואלת אני את עצמי, מהי משמעות הביטוי "לשחרר", להרפות?
לשחרר – זו הזמנה לחדול להיצמד לדברים, בין אם זה אנשים, דעה, חפץ, עמדה מסוימת, אירוע או השתוקקות.
לשחרר, פירושו לוותר על המאבק, התנגדות או כל דבר המורגש ככפיה, בתמורה למשהו שלם וחזק יותר, משהו שיבוא כתוצאה מכך שניתן לדברים להיות כפי שהם, ללא תלות בהגבלה של משיכה או דחייה שהדברים מעוררים בנו, על ידי התקיעות הפנימית שבכמיהה, ברצון או באי רצון. זוהי החלטה מודעת המאפשרת לעצמנו להשתחרר לגמרי לתוך זרם רגעי ההווה כפי שהם נפרשים לעינינו.
לעיתים אנו מגבילים את עצמנו, נתקעים בעצמנו, על ידי כך שאנו נאחזים, ולעיתים באופן נואש בתקוות ושאיפות שמזינות אותנו.
לשחרר, מתייחס לבחירתנו להיעשות שקופים מול המשיכה החזקה של רצונותינו ואי רצונותינו, ומול חוסר הערנות שלנו, שבגללה אנו נצמדים אליהם. כדי להיעשות שקופים, עלינו לאפשר לפחדים ולאי הביטחון שלנו להיות קיימים במודעות מלאה.
האפשרות לשחרר קיימת רק כאשר אנו מוכנים להתייחס במודעות ומתוך קבלה ליכולתנו להיתקע, בכל מערכת יחסים עם עצמנו ועם שותפנו לחיים.
לעיתים קיימת התחושה ששקט, תובנה וחוכמה באים רק כאשר אנחנו מסוגלים לקבל את היותנו שלמים ברגע זה, מבלי הצורך לחפש, להחזיק בדבר, או לדחותו.
מה מידת האמון המאפשר מערכת יחסים של אמון ותחושת בטחון שאפשר לסמוך עליה?
יתכן ולא תמיד נבין מה קורה לנו או לאחרים, או מה מתרחש במצב מסוים, אך אם אנו בוטחים בעצמנו או באחרים, או נותנים אמון בתהליך, יהיה משהו יציב להיאחז בו וזה ייתן לנו בטחון, שיווי משקל והשתחררות לתוך אמון, אשר מושתת על הנחייה אינטואיטיבית, ומגן עלינו מצרה או מהרס עצמי. כאשר אנו נותנים אמון ביכולתנו להתבונן, ולהיות פתוחים וקשובים, להרהר בהתנסויות שלנו, לצמוח וללמוד מתוך התבוננות וקשב, ולחוות משהו לעומק, התחושה המתקבלת היא: מודעות הבאה לטפח אמון שבלב והיכולת לתת אמון בעצמנו בכדי שנתבונן פנימה לעומק.
כאשר אנו מדברים על מערכות יחסים וזוגיות, נדיבות היא תכונה המהווה יסוד מוצק להקרנת אנרגיה כלפי חוץ דרך כל גופינו ומעבר לו. היכולת להתחלק ולחלוק את ההוויה הפנימית, את המיטב שבתוכנו, בהתלהבות, בחיוניות, באמון, בפתיחות, ברוחניות, ומעל לכל בנוכחותנו עם עצמנו, עם המשפחה, עם שותפים ועם העולם שבו אנו חיים.
כאשר אנו מאפשרים לבן זוגנו, לשותפנו, ולכל אדם שעמו אנו באים במערכת יחסים, נדיבות היא קודם כל נתינה פנימית, נכונות להתחלק בהוויה שלנו עם העולם. החשיבות לתת לעצמנו, בכדי שנוכל ליזום נתינה מתוך מודעות וללא ציפייה לקבל משהו בתמורה. במצב זה, יתכן ונגלה שאנו קולטים את עצמנו ואת מערכות היחסים שלנו בצורה ברורה יותר, ושיש לנו יותר אנרגיה לתת, ולא פחות, זוהי תחושה של חידוש המלאי. זה כוחה של נדיבות מודעת, חסרת אנוכיות, וניתן לומר, שברמה העמוקה ביותר, אין נותן ואין מקבל … רק היקום מארגן עצמו מחדש.
במערכות יחסים ובזוגיות בפרט, לעיתים מלווה התחושה של התחמקות מהפגיעות שלנו, או אולי מצער שאנו נושאים, או מפחד כלשהו. לא פעם נדרשת משני בני הזוג תשומת לב לחששות וליכולת להתבונן בהם, המוכנות להרשות לעצמנו להרגיש, ואפילו לבכות, לא לחשוב שחייבת להיות לנו דעה על כל דבר, לא לרצות להצטייר בעיני אחרים כבלתי מנוצחים או חסרי רגשות,ובמקום זאת להיות במגע ובפתיחות אמיתית עם רגשותנו. זהו כוחנו בהבעת החולשה ובקשת התמיכה מבני הזוג כאשר ישנה מערכת שבאה מתוך אמון ואהבה לעצם היותנו.
שלוש מהפכות עיקריות מציינות את תולדות החיים עלי אדמות. הראשונה היתה ראשית החיים עצמם, לפני יותר מ-3.5 מיליארדי שנה. החיים, בצורת מיקרואורגניזמים, היו לכוח רב-עוצמה בעולם שקודם לכן תופעל בידי הכימיה והפיזיקה לבדן. המהפכה השנייה היתה ראשיתם של אורגניזמים רב-תאיים, לפני כחצי מיליארד שנים. החיים נעשו מורכבים, כשצמחים ובעלי-חיים במגוון צורות וגדלים התפתחו ויצרו ביניהם קשרי-גומלין במסגרת מערכות אקולוגיות פוריות. ראשיתה של התודעה האנושית, אי-שם במהלך 2.5 מיליון השנים האחרונות, היתה האירוע החשוב השלישי. החיים נעשו מודעים לעצמם, והחלו לשנות את עולם הטבע בהתאם לצורכיהם.
מהי תודעה? ובאופן מפורש יותר, לשם מה נוצרה? מהו תפקידה? שאלות כאלה עשויות להישמע מוזרות, בהתחשב בכך שכל אחד מאיתנו חווה את החיים באמצעות התודעה, או באמצעות המודעות העצמית. זהו כוח כה חשוב בחיינו, שאי-אפשר לתאר את הקיום בלעדי אותה התחושה הסובייקטיבית שאנו מכנים אותה בשם תודעה מחשבתית. כה רבת-כוח מבחינה סובייקטיבית, אך כה חמקמקה מבחינה אובייקטיבית, התודעה מציבה לפני המדענים דילמה, שאחדים מאמינים שאי-אפשר לפתור אותה. תחושת המודעות העצמית שכל אחד מאיתנו מתנסה בה היא כה חריפה, שהיא מאירה את כל מחשבותינו ואת כל מעשינו. ועם זאת, אין שום דרך אובייקטיבית שבה אוכל לדעת, שאתה מתנסה באותה התחושה כמוני, ולהפך.
במשך מאות בשנים ניסו מדענים ופילוסופים להגדיר בדיוק את התופעה ההפכפכה הזאת. הגדרות תפעוליות שמתמקדות ביכולתו של כל אחד לתעד את המצבים המנטאליים שלו יכולות להיות מדויקות ואובייקטיביות מבחינה מסוימת, אך אין הן מתקשרות לאופן שבו אנו יודעים שאנו מודעים לעצמנו ולקיומנו. השכל הוא מקור תחושת העצמי, תחושה שלעתים היא אישית, ולעתים משותפת לנו ולזולתנו. השכל הוא גם ערוץ שדרכו אפשר להגיע לעולמות שמעבר לעצמים החומריים של חיי היומיום, באמצעות הדמיון, וכן אמצעי להעברת עולמות מופשטים אל המציאות הממשית.
לפני 300 שנה ניסה דקארט להתמודד עם התעלומה המטרידה של מקור תחושת העצמי הנובעת מתוך כל אחד ואחד. פילוסופים כינו דיכוטומיה זו בשם בעיית הגוף והנפש. "התחושה היא כאילו נפלתי במפתיע למערבולת עמוקה שמסחררת אותי כך שאינני יכול לעמוד על הקרקעית, ואף לא לשחות למעלה," כתב דקארט. הפתרון שלו לבעיית הגוף והנפש היה לתאר את הנפש ואת הגוף כשתי ישויות נפרדות לחלוטין, דואליות שיוצרת שלמות אחת. "היתה זו ראייה של העצמי כרוח רפאים לא חומרית שהיא הבעלים והמפעילה של הגוף, כדרך שאתה הבעלים והמפעיל של רכבך," מציין הפילוסוף דניאל דנט מאוניברסיטת טאפטס בספרו הסברת התודעה.
דקארט התייחס לנפש כאל תחום ששמור לאדם לבדו, בעוד כל שאר בעלי-החיים הם אוטומטים גרידא. דעה דומה שלטה בתחומי הביולוגיה והפסיכולוגיה במהלך מחצית המאה האחרונה. השקפה זו, הידועה בשם ביהביוריזם ("התנהגותנות"), טענה שיצורים שאינם בני-אנוש רק מגיבים באופן רפלקסיבי לאירועים בעולמם, ואינם מסוגלים לתהליכים של חשיבה אנליטית. לבעלי-חיים אין נפש, אמרו חסידי אסכולת הביהביוריזם, וגם אם יש להם דבר כזה, אין לנו שום דרך לגשת לזה באופן מדעי, ולפיכך עלינו להתעלם מכך. השקפה זו החלה להשתנות באחרונה, הרבה הודות לדונאלד גריפין, חוקר התנהגות בעלי-חיים מאוניברסיטת הארווארד, שבמשך עשרים שנה ניהל מערכה כנגד השקפה שלילית זו על עולם החי. הוא פרסם שלושה ספרים בנושא, שהאחרון שבהם, נפשם של בעלי-חיים, ראה אור בשנת 1992. לדבריו, פסיכולוגים ואתולוגים נראו "כמעט משותקים מאימה מרעיון התודעה של בעלי-חיים". לדעתו, זוהי תוצאה מהשפעתה הנמשכת של אסכולת הביהביוריזם, המרחפת כרוח-רפאים מעל המדע. "בתחומי מדע אחרים עלינו לקבל הוכחות שאינן תקפות במאת האחוזים," אומר גריפין. "המדעים ההיסטוריים הם כאלה – חשבו על קוסמולוגיה, חשבו על גיאולוגיה. גם דארווין לא יכול להוכיח את תורת האבולוציה באופן דקדקני."
בבואם לנסות להסביר את האבולוציה של האדם, חייבים האנתרופולוגים להתייחס במוקדם או במאוחר גם להתפתחות נפש האדם, ובמיוחד לתודעה האנושית, נושא שהביולוגים מוכנים יותר לעיין בו. עלינו גם לשאול כיצד נוצרה תופעה זו במוח האדם. כלומר, האם הופיעה מעוצבת במלואה במוחו של הומו סאפיינס, בלי שיהיה משהו שיבשר את בואה בשאר עולם הטבע, כפי שמשתמע מהשקפת אסכולת הביהביוריזם? אנו יכולים לשאול, מתי בפרהיסטוריה של האדם הגיעה התודעה לשלב שאנו חווים אותו כיום: האם היא צמחה בשלב מוקדם, והלכה התפתחה במהלך הפרהיסטוריה? ואנו גם יכולים לשאול, אילו יתרונות אבולוציוניים העניקה יכולת שכלית זו לאבות-אבותינו? שימו לב שהשאלות האלה מקבילות לשאלות הנוגעות להתפתחות הלשון. אין זה צירוף מקרים גרידא, שכן הלשון ומודעות עצמית מחשבתית הן בלי ספק תופעות שיש להן קשר הדוק.

בבואנו לבקש תשובות לשאלות האלה, איננו יכולים להימנע מן הסוגיה של תכלית התודעה. כפי ששואל דנט, "האם יש דבר שישות בעלת תודעה יכולה לעשות למען עצמה, שהדמיה חסרת-תודעה (אך בנויה בתחכום) של אותה הישות אינה יכולה לעשות למען עצמה?" הזואולוג ריצ'ארד דוקינס מאוניברסיטת אוקספורד מודה שבעיה זו מביכה גם אותו. הוא מדבר על הצורך של אורגניזמים להיות מסוגלים לחזות את העתיד, יכולת שמושגת באמצעות תהליך במוח שמקביל להדמיה במחשב. התהליך הזה, הוא קובע, אינו חייב להיות כרוך בתודעה. ועם זאת, הוא מציין, "נראה שהתפתחות יכולת ההדמיה הגיעה לשיאה בתודעה הסובייקטיבית." לדעתו, הסיבה להתרחשות זו היא התעלומה העמוקה ביותר הניצבת כיום לפני הביולוגיה. "אולי התודעה צומחת כאשר הדמיית העולם על-ידי המוח נעשית כה מושלמת, שעליה לכלול גם דגם של עצמה."
מובן שתמיד יש אפשרות, שהתודעה לא נועדה לתכלית כלשהי, ואין היא אלא תוצר-לוואי של מוחות גדולים בפעולתם. אני מעדיף את נקודת ההשקפה האבולוציונית, שלפיה חייבים להיות יתרונות הישרדותיים לתופעה שכלית רבת-עוצמה שכזו, ולכן היא תוצאה של ברירה טבעית. אם לא יהיה אפשר להצביע על יתרונות כאלה, אזי יהיה אפשר לאמץ את החלופה, שאינה דוגלת בתפקוד הסתגלותי.

הנוירוביולוג הארי ג'ריסון ערך מחקר ממושך על תהליך התפתחותו של המוח מאז ראשית החיים ביבשה. דפוס השינוי במהלך הזמן הוא מעניין ביותר: צמיחת משפחות (או תת-משפחות) חדשות בעולם החי מלווה בדרך-כלל בקפיצה בגודלו היחסי של המוח, תופעה הידועה בשם אנספאליזאציה. למשל, כשהתפתחו ראשוני היונקים הקדומים, לפני כ-230 מיליון שנה, הם היו מצוידים במוח גדול פי ארבעה או פי חמישה ממוח הזוחל הממוצע. קפיצה דומה במנגנון השכלי התרחשה עם הופעת היונקים המודרניים, לפני חמישים מיליון שנים. בהשוואה ליונקים בכללותם, הפרימאטים הם בעלי המוח הגדול ביותר, פי שניים מן היונק הממוצע. בקרב הפרימאטים, קופי-האדם הם בעלי המוח הגדול ביותר: כפליים לערך מהגודל הממוצע, והאדם הוא בעל מוח הגדול פי שלושה ממוחו של קוף-אדם ממוצע.
אם נותיר לרגע בצד את בני-האדם, גדילת המוח צעד אחר צעד במהלך האבולוציה עשויה להיתפס כמרמזת על עליונות ביולוגית גדלה והולכת: מוחות גדולים יותר פירושם יצורים נבונים יותר. במובן מוחלט כלשהו הדבר חייב להיות נכון, אך כדאי להתבונן במתרחש מנקודת מבט אבולוציונית. אנו יכולים לחשוב על היונקים כעל יצורים חכמים יותר ועליונים לעומת הזוחלים, ומסוגלים לנצל טוב יותר את המשאבים הדרושים להם. אך ביולוגים הגיעו למסקנה שהדבר אינו נכון. אילו היו היונקים באמת מוצלחים יותר בניצול אתרי מחיה בעולם, היה אפשר לצפות שיתקיימו דרכים רבות ומגוונות יותר לעשות זאת, דרכים שישתקפו כריבוי סוגי היונקים. ואולם מספר סוגי היונקים שהתקיימו בכל שלב בהיסטוריה המאוחרת שלהם הוא בערך כמספר סוגי הדינוזאורים, הזוחלים המוצלחים כל-כך מעידן קודם. זאת ועוד, מספר אתרי המחיה האקולוגיים שהיונקים מסוגלים לנצל הוא כמספר אתרי המחיה שהיו הדינוזאורים מסוגלים לנצל. היכן טמון אפוא היתרון שבמוח הגדול?
אחד הכוחות המניעים של האבולוציה הוא תחרות מתמדת בין מינים, שבמהלכה מין אחד זוכה בעדיפות זמנית על פני מין אחר באמצעות חידוש אבולוציוני רק כדי להיות מוכרע בידי חידוש נגדי, וכן הלאה. התוצאה היא התפתחות דרכים מוצלחות יותר לביצוע פעולות שונות, כמו היכולת לרוץ מהר יותר, לראות ברור יותר, לעמוד בהתקפות ביעילות רבה יותר, להיות חכמים יותר – בלא להבטיח יתרון של קבע. בעגה הצבאית, ידוע התהליך הזה בשם מירוץ חימוש: שני הצדדים צוברים נשק רב יותר ויעיל יותר, אך אף לא אחד מן הצדדים אינו יוצא כשידו על העליונה. חוקרים שאלו את המונח "מירוץ חימוש" לתחום הביולוגיה כדי לתאר את אותה התופעה באבולוציה. את התפתחותם של מוחות גדולים יותר אפשר לראות כתוצאה של מרוצי חימוש.

ואולם במוחות גדולים יותר חייב להתרחש משהו אחר, בהשוואה למה שקורה במוחות קטנים יותר. מה נוכל לומר על "משהו אחר" זה? ג'ריסון טוען שעלינו לחשוב על המוח כאיבר שבונה את תפיסת המציאות של כל מין ומין. העולם שאנו תופסים כפרטים הוא ביסודו של דבר פרי יצירתנו, מושפע מהתנסותנו שלנו. באופן דומה, העולם שאנו תופסים כמין מושפע מאופי ערוצי החישה שברשותנו. כל בעל כלב יודע, שיש עולם של התנסויות הכרוך בחוש הריח שהוא נחלתו של הכלב, אך לא של האדם. פרפרים מסוגלים לראות אור על-סגול, אנחנו – לא. העולם שבתוך ראשינו, בין שאנו בני-אדם, כלבים, או פרפרים, מעוצב אפוא על-ידי טבע המידע הזורם מהעולם החיצון לתוך העולם הפנימי, ועל-ידי יכולתו של העולם הפנימי לעבד את המידע. יש הבדל בין העולם האמיתי "שם בחוץ" ובין העולם שאנו תופסים בשכלנו, "כאן בפנים".
ככל שהלך המוח וגדל במהלך האבולוציה, טופלו עוד ערוצים של מידע חושי ביתר יעילות, והקלט שלהם עובד ושולב בשלמות רבה יותר. דגמים שכליים קשרו אפוא בין המציאות "שם בחוץ" לבין המציאות "כאן בפנים" באופן הדוק יותר, למרות פערי מידע בלתי-נמנעים מסוימים, כפי שציינתי זה עתה. אנו יכולים להתגאות בתודעה האינטרוספקטיבית שלנו, אך אנו יכולים להיות מודעים רק למה שהמוח מסוגל לקלוט מן העולם. אף-על-פי שהלשון נראית בעיני רבים כאמצעי תקשורת, לדברי ג'ריסון היא גם אמצעי לליטוש המציאות השכלית שלנו. כפי שערוצי החושים, כמו הראייה, הריח והשמיעה, הם בעלי חשיבות מיוחדת בבניית העולם המנטאלי של בעלי-חיים מסוימים, הלשון היא המרכיב החשוב ביותר אצל האדם.

יש ספרות ענפה בתחומי הפילוסופיה והפסיכולוגיה שמתייחסת לשאלה, אם המחשבה תלויה בלשון או הלשון במחשבה. אין ספק שחלק ניכר מן התהליכים הקוגניטיביים האנושיים, ואולי רובם, מתרחשים בהעדר לשון או אפילו תודעה. כל פעילות גופנית, כמו משחק טניס, מתנהלת במידה רבה באופן אוטומטי, כלומר בלא מחשבה שוטפת השוקלת בכל פעם את הצעד הבא. פתרון לבעיה שצץ במוח בשעה שחושבים על משהו אחר היא דוגמה בולטת נוספת. בעיני פסיכולוגים אחדים, השפה המדוברת היא אך ורק מחשבה שלאחר מעשה, אם לנסח זאת כך, של הכרה בסיסית יותר. אך הלשון בוודאי מעצבת יסודות חשיבתיים באופן שאיננו אפשרי במוח של יצור נטול-לשון, כך שטיעונו של ג'ריסון מוצדק.

השינוי האבולוציוני הבולט ביותר במוח ההומינידים היה, כפי שצוין, שהוא גדל פי שלושה. אך השינוי בגודל לא היה השינוי היחיד, גם המבנה הכולל השתנה. מוחו של קוף-אדם ומוח האדם בנויים בהתאם לאותו דפוס בסיסי: שניהם מחולקים להמיספרה ימנית ולהמיספרה שמאלית, שלכל אחת מהן ארבע אונות ברורות: האונה המצחית, האונה הקודקודית, האונה הרקתית והאונה העורפית. אצל קופי-האדם, האונות העורפיות (בצדו האחורי של המוח) גדולות יותר מהאונות המצחיות. אצל בני-האדם התבנית הפוכה: האונות המצחיות גדולות יותר מהאונות העורפיות. ההבדל הזה במבנה המוח קשור כנראה באופן כלשהו לתהליך יצירת מוח האדם, בניגוד למוחו של קוף-האדם. אילו ידענו מתי אירע שינוי התצורה הזה במהלך הפרהיסטוריה של האדם, היה בידינו רמז לגבי התפתחות שכלו.
למרבה המזל, שטח הפנים החיצון של המוח משאיר מפה של קווי מתאר על המשטח הפנימי של הגולגולת. אם מכינים יציקת גומי של המשטח הפנימי של גולגולת מאובנת, אפשר לקבל צורה של מוח קדמון. הסיפור העולה ממחקר מסוג זה הוא דרמטי, כפי שגילתה דין פאלק, שחקרה סדרת גולגולות מאובנות מדרום אפריקה וממזרחה. "מוחם של האוסטראלופיתקים דומה במבנהו למוח קופי-האדם ביסודו של דבר," היא מצהירה, בהתייחסה לגודל היחסי של האונות המצחיות והעורפיות, "המבנה האנושי קיים אצל המינים הראשונים של הסוג הומו."
ראינו כי היבטים ביולוגיים רבים של ההומינידים, כמו מבנה הגוף ודפוסי גדילה, השתנו עם הופעת המינים הראשונים הנמנים עם הסוג הומו – שינויים שמטייבים לדעתי את המעבר לאורח-הקיום החדש של ציד וליקוט. שינוי במבנה המוח לצד השינוי בגודלו בשלב הזה הוא לפיכך עקבי והגיוני מבחינה ביולוגית. אך קשה יותר לקבוע מה היה מעמדה של נפש האדם בשלב הזה. לפני שנוכל להתייחס לשאלה הזאת, עלינו לדעת יותר על נפשם (או שכלם) של בני משפחתנו הקרובים ביותר, קופי-האדם.

הפרימאטים הם יצורים חברתיים מעצם טבעם. די בבילוי של שעות ספורות במחיצת להקת קופים כדי לקבל תחושה על חשיבות המגע החברתי לחברי הקבוצה. קשרים קיימים נבחנים ומטופחים בקביעות, מערכות יחסים חדשות נבדקות בלי הרף; יש לעזור לידידים ולהתמודד עם יריבים, והעיניים פקוחות תמיד לניצול הזדמנויות להזדווגות.
הפרימאטולוגים דורותי צ'ני ורוברט סייפארת מאוניברסיטת פנסילבניה הקדישו שנים לתצפית על חייהן של כמה להקות קופים מסוג גונון בפארק הלאומי של אמבוסלי שבקניה ולתיעודם. למתבונן האקראי, התפרצויות של פעילות, שלעתים קרובות הן תוקפניות, יכולות להיראות כאנדרלמוסיה חברתית. אך בהכירם את הפרטים, ביודעם מי קרוב משפחה של מי ומהו מבנה הבריתות והיריבויות, מסוגלים צ'ני וסייפארת להבין את האנדרלמוסיה כביכול. הם מתארים היתקלות טיפוסית: "נקבה אחת, ניוטון, יכולה להדוף נקבה אחרת, טיכו, בניסיון להשגת פרי. בשעה שטיכו נסוגה לאחור מצטרפת אחותה של ניוטון, צ'רינג קרוס, לעזור במרדף. בינתיים, אחות אחרת של ניוטון, וורמווד סקראבס, רצה אל אחותה של טיכו, הולבורן, הסועדת את לבה במרחק של עשרים מטר משם, ומכה אותה על ראשה."
מה שמתחיל כעימות בין שני פרטים מתפשט במהירות לחברים ולקרובי משפחה, ויכול להיות מושפע מהפגנות תוקפנות דומות שאירעו באחרונה. "לא זו בלבד שהקופים חייבים לחזות זה את התנהגותו של זה, הם חייבים גם להביא בחשבון מערכות יחסים," מסבירים צ'ני וסייפארת. "קופה שניצבת בפני כל המהומה הלא-אקראית הזאת אינה יכולה להסתפק בידיעה מי חזק יותר או פחות ממנה. היא חייבת לדעת גם מי קשור למי, ומי עלול לעזור ליריביה." לטענתו של ניקולאס המפרי, פסיכולוג באוניברסיטת קיימברידג', הצרכים הדחופים המנטאליים הנובעים מהצורך להתחקות אחרי קשרים חברתיים הם מפתח לפיצוח פרדוקס ידוע בפרימאטולוגיה.
וזהו הפרדוקס: "הוכח שוב ושוב בתנאי מעבדה מלאכותיים, שקופי-אדם הם בעלי חשיבה הגיונית יצירתית מרשימה," מסביר המפרי, "עם זאת, אין למעללים השכליים האלה שום מקבילה בהתנהגותם של בעלי-החיים האלה בסביבתם הטבעית. הייתי רוצה לשמוע על דוגמה מן השטח המספרת על שימפנזה… שהשתמש במלוא יכולתו להסיק מסקנות בפתרון בעיה מעשית הקשורה לביולוגיה." את אותו הדבר אפשר לומר על בני-האדם, מעיר המפרי. לדוגמה, נניח שהיו עורכים תצפית על איינשטיין כפי שפרימאטולוגים צופים בשימפנזים, בעזרת משקפת שדה. רק לעתים רחוקות היו התצפיתנים רואים הבזקי גאוניות של האיש הדגול. "הוא לא השתמש [בגאונות שלו], משום שלא היה צריך להשתמש בה בעולם הפשוט והמעשי של חיי היומיום."
או שהברירה הטבעית גילתה פזרנות בכך שעשתה את הפרימאטים, כולל את בני-האדם, לפיקחים יותר מכפי הנדרש, או שחיי היומיום שלהם דורשים תבונה רבה יותר מכפי שנראה לצופה מן הצד. המפרי הגיע למסקנה שהחלופה השנייה היא הנכונה. וביתר פירוט: שהדבק החברתי בחיי הפרימאטים מציב אתגר אינטלקטואלי חריף. לטענתו, תפקידה העיקרי של החשיבה היוצרת הוא "לשמור על עצם קיומה של החברה".
כיום ידוע לפרימאטולוגים, שרשת הקשרים בלהקות פרימאטים מסובכת ביותר. לימוד הדקויות של רשתות כאלה, שכל פרט חייב לשלוט בהן כדי להצליח, הוא משימה קשה דיה. אך משימה זו נעשית קשה הרבה יותר עקב השינוי המתמיד בקשרים החברתיים, כשהפרטים מנסים בלי הרף לשפר את עוצמתם הפוליטית. מתוך רצון לפעול תמיד למען האינטרסים שלהם ושל קרוביהם, הם מוצאים לעתים יתרון בניתוק קשרים קיימים וביצירת קשרים חדשים, לפעמים עם יריבים לשעבר. חברי הלהקה מוצאים את עצמם אם כן בתוך דפוסי קשר משתנים, ונדרשת תבונה לא מעטה על מנת לשחק במשחק המשתנה של מה שהמפרי מכנה בשם "שח חברתי".
שחקני "שח חברתי" חייבים להיות מיומנים יותר מאשר שחקני שח רגיל, לא רק משום שהכלים משנים זהויות באופן בלתי-צפוי – פרשים הופכים לרצים, חיילים הופכים לצריחים וכן הלאה אלא גם משום שבעלי-ברית עוברים לעתים את המתרס והופכים לאויב. שחקני "שח חברתי" חייבים להיות ערנים תמיד, לתור אחר יתרונות פוטנציאליים ולהיזהר מפני נזקים בלתי-צפויים. כיצד הם עושים זאת?
האתגר העומד לפני פרטים בחברות פרימאטים הוא היכולת לחזות את התנהגותם של אחרים. דרך אחת היא לקיים בנק מנטאלי ענקי במוח, שמאחסן כל פעולה אפשרית של חברי הלהקה ואת התגובות ההולמות. זו הדרך שבה הגיעה תוכנת המחשב החזקה "מחשבה עמוקה" לתואר אלוף העולם בשח. ואולם, מחשבים הם זריזים הרבה יותר ממוחותיהם של יצורים חיים בסינון כל הצירופים האפשריים לכל מערך נסיבות נתון. דרוש אמצעי אחר. לדוגמה, אם יכלו פרטים להתחקות אחרי התנהגותם שלהם במקום לפעול כאוטומטים דמויי-מחשב, הם היו מפתחים תחושה האוריסטית ביחס למה שעליהם לעשות בנסיבות מסוימות. ועל-ידי חיוץ, היו יכולים אולי לחזות את התנהגותם של אחרים באותן הנסיבות. יכולת התחקות זו, שהמפרי מכנה אותה "העין הפנימית", היא הגדרה אחת לתודעה, והיא יכלה להעניק יתרונות אבולוציוניים ניכרים לפרטים שניחנו בה.
מרגע שנוצרה התודעה, לא היתה דרך חזרה, שכן פרטים בעלי תודעה מפותחת פחות היו בעמדה נחותה. באופן דומה, אלה שהיה להם יתרון קל הופלו לטובה. כך נפתח מירוץ חימוש, שהוביל את התהליך הלאה, טיפח את התבונה וחידד את המודעות העצמית. באופן בלתי-נמנע, ככל שהלכה "העין הפנימית" ונעשתה חדה יותר, צמחו תחושת "עצמי" אמיתית, תודעה מחשבתית, "אני" פנימי.
השערה זו, שמילאה חלק בהתפתחות "השערת האינטליגנציה החברתית", עוררה עניין רב ותמיכה ניכרת. בסקירה על מחקרי פרימאטים שראתה אור בכתב-העת Science בשנת 1986, ציינו צ'ני, סייפארת וברברה סמאטס את חשיבות האינטליגנציה בהקשרים חברתיים, בהשוואה לחשיבותה בעמידה בדרישות הטכנולוגיה. ורובין דנבאר בדק את ממדי קליפת המוח, החלק "החושב" שבמוח, אצל מיני פרימאטים שונים. הוא גילה שלמינים החיים בחבורות גדולות, ולפיכך ניצבים לפני משחקי "שח חברתי" מורכבים יותר, יש קליפת מוח גדולה יותר. הוא הסיק מכך כי "הדבר עולה בקנה אחד עם השערת האינטליגנציה החברתית."
שני כיווני ראיות מילאו תפקיד חשוב במהפכה שחלה בהבנת התנהגותם של בעלי-חיים, מהפכה ששחקה את הטענה הביהביוריסטית שלבעלי-חיים אין תבונה, או נפש. כיוון אחד הוא סדרת ניסויים חלוצית שנועדה לאתר מודעות עצמית, כלומר סימנים להכרה עצמית, אצל בעלי-חיים אחרים בנוסף לאדם. הכיוון האחר היה כרוך בחיפוש אחר סימנים להונאה טאקטית אצל פרימאטים בסביבתם הטבעית.
חוויה אישית כמו תודעה נמצאת, למרבה התסכול, מעבר להישג ידו של הפסיכולוג הניסויי. זוהי אולי אחת הסיבות לכך שחוקרים רבים נרתעו ממחקר הנפש והתודעה אצל בעלי-חיים. אך בשלהי שנות ה-60 של המאה הנוכחית יצר גורדון גולופ, פסיכולוג באוניברסיטת ניו-יורק שבאולבני, מבחן לגילוי תחושת ה"עצמי": מבחן הראי. אם בעל-חיים מסוגל לזהות את השתקפותו בראי כ"עצמי", אפשר לומר שהוא בעל מודעות עצמית, או תודעה. מגדלי חתולים וכלבים יודעים, שחיות-המחמד שלהם מגיבות לבבואתן בראי, אך לעתים קרובות הן מתייחסות אליה כאל פרט אחר, שהתנהגותו נעשית עד מהרה תמוהה ומשעממת (אף-על-פי-כן, מוכנים בעליהן של אותן חיות-מחמד להישבע שהחתול או הכלב שלהם מודע לעצמו).
הניסוי שגולופ המציא יום אחד בשעת הגילוח, חייב להרגיל את בעל-החיים לראי, ואחר-כך לסמן את מצחו בנקודה אדומה. אם בעל-החיים יראה את הבבואה כפרט אחר, הוא עשוי לתהות על הנקודה האדומה המוזרה ואולי אפילו לגעת בראי. אבל אם בעל-החיים יבין שהבבואה היא שלו, סביר להניח שהוא ייגע בנקודה על גופו שלו. בפעם הראשונה שגולופ ערך את הניסוי על שימפנזה, היא התנהגה כאילו היא יודעת שהבבואה היא שלה: היא נגעה בנקודה האדומה שעל מצחה. דיווחו של גולופ על הניסוי, שפורסם בשנת 1970 במאמר בכתב-העת Science, היה אבן-דרך חשובה בהבנת החשיבה של בעלי-חיים, ופסיכולוגים תהו באיזו מידה יסתבר שיש הכרה עצמית בקרב בעלי-חיים.
התשובה היא: במידה מועטה. אורנג-אוטנים עברו את מבחן הראי, אך למרבה הפלא, גורילות לא. יש תצפיתנים שטוענים כי במצבים רשמיים פחות, הם ראו גורילות משתמשות בראי כאילו זיהו את דמותן, והם רואים בכך עדות לקיום תחושת העצמי אצל בעלי-החיים האלה. רוביקון מנטאלי, כשמודעות עצמית בצד האחד והעדר מודעות עצמית בצד האחר, הוא הגיוני אם בצד המודעות העצמית ניצבים בני-אדם וקופי-אדם, כששאר הפרימאטים ובעלי-החיים האחרים בצד האחר. ואולם יש פרימאטולוגים שרואים בכך חלוקה אקסקלוסיבית מדי, בהתחשב בתצפיותיהם על חיי החברה המורכבים של מיני קופים רבים. מבחן לאקסקלוסיביות הזאת הומצא באחרונה, הלא הוא מבחן "ההונאה הטאקטית".

אנדרו וייטן וריצ'ארד ביירן מאוניברסיטת סיינט אנדרוס בסקוטלנד טבעו את המונח הזה, שהגדירו אותו כ"יכולתו של פרט להשתמש ב'פעולה כנה' מתוך מאגר הפעולות הנורמלי שלו בהקשר אחר, כך שהוא מצליח להונות גם פרטים שמכירים אותו." במלים אחרות, בעל-חיים משקר בכוונה תחילה לזולתו. כדי להיות מסוגל להונות בכוונה תחילה, חייב בעל-החיים לדעת כיצד נראות פעולותיו בעיני פרט אחר. יכולת זו דורשת מודעות עצמית. אם הונאות אמנם מתרחשות, הן ודאי נדירות: כמו הילד שצעק: "זאב!" אינך יכול לעשות זאת לעתים קרובות מדי אם ברצונך לשמור על אמינות.
וייטן וביירן החלו להתעניין בהונאה לאחר שראו כמה דוגמאות של מה שאפשר לפרשן כתופעה כזאת אצל להקת בבונים, שבהם צפו בהרי דראקנסברג שבדרום אפריקה. למשל, יום אחד התקרב פול, זכר צעיר, למל, נקבה בוגרת, שהיתה עסוקה בחפירת פקעת עסיסית מתוך האדמה. פול התבונן סביבו, ראה שאין בבון אחר בסביבה, אף כי אין ספק שידע שהבבונים האחרים אינם רחוקים. הוא פלט צרחה נוקבת, כאילו הוא בסכנה. אמו של פול, שהיתה חזקה ממל, הגיבה כמו כל אם מגוננת: היא מיהרה להגיע למקום וגירשה את מל, התוקפת לכאורה. אז אכל פול כלאחר-יד את הפקעת הנטושה. האם חשב פול, "א-אה, אם אצרח, אמא שלי תחשוב שמל התקיפה אותי. היא תחוש להגן עלי ואז הפקעת הטעימה תהיה שלי?" אם כן, אז זוהי דוגמה להונאה טאקטית.
וייטן וביירן חשבו שהדבר עשוי להיות נכון, וחקרו באופן לא רשמי פרימאטולוגים אחרים על תצפיות השדה שלהם. הם שמעו סיפורים רבים כדוגמת סיפורו של פול, אם כי רק מעטים נכנסו לספרות המקצועית, מאחר שהיו אלה אנקדוטות, ולכן לא נחשבו לחומר מדעי. וייטן וביירן ערכו סקר בין יותר ממאה מבין עמיתיהם בשנת 1985 ושוב בשנת 1989, וביקשו לשמוע דיווחים על הונאה טאקטית משוערת. הם אספו יותר מ-300 מקרים, שלא היו מוגבלים לתצפיות על קופי-אדם, אלא כללו גם תצפיות על קופים. מעניין, אך איש לא טען שראה הונאה אצל פרימאטים אחרים מלבד קופים וקופי-אדם, כמו למשל קיפופי גאלאגו ולמורים.
הבעיה שפרימאטולוגים ניצבים לפניה בחיפושיהם אחר עדויות להונאה היא זו: האם הפעולה היא באמת דוגמה לדרך חשיבה של פרט המבוססת על תחושת עצמי, או שמא היא רק תוצאה של לימוד, שאינו דורש תחושת עצמי? למשל, ייתכן שפול פשוט למד שבנסיבות שבהן הוא נמצא, הצעקה שלו תעזור לו להשיג את הפקעת של מל, ובמקרה כזה הפעולה שלו היא תגובה נלמדת ולא פעולה של הונאה טאקטית.
כשהשתמשו וייטן וביירן בקריטריונים מחמירים על הדוגמאות להונאה טאקטית משוערת, וסיננו בזהירות מקרים אפשריים של למידה, הם מצאו שמתוך 253 מקרים שאספו בסקר משנת 1989, רק על שישה-עשר היה אפשר לומר שהם משקפים הונאה טאקטית אמיתית. כל המקרים האלה היו של קופי-אדם, רובם שימפנזים. אציין דוגמה אחת, שנצפתה על-ידי הפרימאטולוג ההולנדי פראנץ פלויך בשמורת נחל גומבה בטנזניה.
שימפנזה זכר בוגר שהה לבדו במקום שבו השימפנזים נוהגים לאכול. לפתע נפתחה קופסה בהפעלה אלקטרונית ובתוכה בננות. בדיוק ברגע זה הגיע שימפנזה שני, ואז סגר השימפנזה הראשון את הקופסה במהירות, והתרחק ממנה לאטו בשוויון נפש, ונראה כאילו לא אירע שום דבר יוצא-דופן. הוא המתין עד שהפולש הסתלק, ואז פתח במהירות את הקופסה והוציא את הבננות. אבל הוא נפל בפח. הפולש לא הסתלק אלא התחבא, והמתין לראות מה יקרה. הקוף שביקש להוליך שולל את חברו נפל בפח בעצמו. זוהי דוגמה משכנעת להונאה טאקטית.
תצפיות כאלה פותחות צוהר לנפש השימפנזים. בעלי-חיים אלה הם בבירור בעלי דרגה משמעותית של תודעה מחשבתית, מסקנה שחוקרים שעובדים עם שימפנזים יומיום מאמצים בהתלהבות. שימפנזים מגלים תחושת מודעות חזקה באופן שבו הם באים במגע זה עם זה וכן עם בני-אדם. הם קוראי מחשבות כמו בני-האדם, אם כי במידה מוגבלת.

אצל בני-האדם, קריאת מחשבות היא יותר מאשר חיזוי מעשי הזולת בנסיבות מסוימות. היא כוללת צפייה מראש של רגשות הזולת. כולנו מתנסים ברגשות אהדה או הזדהות עם אחרים שמתמודדים עם מצבים שאנו יודעים כי הם מכאיבים או קשים. אנו חשים את כאבו של הזולת, לעתים בעוצמה רבה עד כדי כאב גופני. החוויה החריפה ביותר בחברה האנושית שאנו חווים תוך הזדהות מלאה עם הזולת היא הפחד מפני המוות, או פשוט תודעת המוות, שמילאה תפקיד חשוב בצמיחת המיתולוגיה והדת. למרות מודעותם העצמית, השימפנזים נראים נבוכים במקרה הטוב, לנוכח פני המוות. יש סיפורים רבים על פרטים, או אפילו על משפחות, הנכנסים למצב של לחץ או בלבול עם מותו של קרוב-משפחה. לדוגמה, כששימפנזה עול-ימים נפטר, אמו נושאת לעתים את גופתו הזעירה במשך ימים אחדים לפני שהיא נוטשת אותה. נראה שהאם חווה בלבול יותר מאשר מה שהיינו מכנים אבל. אך איך נוכל לדעת מה היא מרגישה? משמעותי יותר אולי, הוא העדר אהדה לאם השכולה מצד הפרטים אחרים. גם אם האם סובלת, היא סובלת לבדה. מגבלתם של השימפנזים בהזדהות עם הזולת כוללת את עצמם כפרטים: איש לא ראה עדות לכך שהשימפנזים ערים להיותם בני-תמותה, או למותם הקרב ובא. אך שוב, איך נוכל לדעת?
מה נוכל לומר על מידת המודעות העצמית של אבותינו הקדמונים? כשבעה מיליון שנים חלפו מאז חלקו האדם והשימפנזה אב קדמון משותף. עלינו להיות אפוא זהירים לפני שאנו מניחים שהשימפנזים לא השתנו, ושבהסתכלנו בהם אנו מביטים למעשה באותו אב קדמון משותף. השימפנזים ודאי עברו תמורות שונות מרגע שהתפצלו מן השושלת של האדם. אך סביר להניח שהאב הקדמון המשותף, קוף-אדם בעל מוח גדול שחי חיי חברה מורכבים, פיתח תודעה ברמה האופיינית לשימפנזה.
הבה נניח שהאב הקדמון המשותף לאדם ולקופי-האדם האפריקניים היה בעל דרגת מודעות עצמית שמקבילה לזו של השימפנזים המודרניים. ממה שלמדנו על הביולוגיה ועל הארגון החברתי של האוסטראלופיתקים, הם היו במהותם קופי-אדם שהלכו על שתיים: המבנה החברתי שלהם ודאי לא היה מורכב יותר מזה שאנו מוצאים אצל בבונים של ימינו. לפיכך אין סיבה סבירה להניח, שרמת המודעות העצמית שלהם גדלה במהלך חמישה מיליון השנים הראשונות לקיומה של משפחת האדם.
השינויים המשמעותיים בגודל המוח ובמבנהו, בארגון החברתי ובצורת הקיום שחלו עם התפתחות הסוג הומו, סימנו כפי הנראה גם את תחילתו של שינוי ברמת התודעה. ראשיתו של אורח-החיים המבוסס על ציד וליקוט ודאי הגדיל את מורכבות "השח החברתי" שהיה על אבותינו לשלוט בו. השחקנים המוכשרים מביניהם, המצוידים במודל מנטאלי שנון יותר, בתודעה חריפה יותר, נהנו ודאי מהצלחה רבה יותר בחברה ובהולדת צאצאים. זהו כר פורה לברירה הטבעית, שבלי ספק הוסיפה והעלתה את התודעה לרמות גבוהות יותר ויותר. תודעה זו שהתפתחה בהדרגה הפכה אותנו לבעלי-חיים מטיפוס חדש. היא שינתה אותנו לבעל-חיים שקובע אמות-מידה שרירותיות להתנהגות, שמבוססות על ההבחנה בין טוב לרע.
חלק ניכר מכל זה הוא כמובן השערות גרידא. כיצד נוכל לדעת מה קרה לרמת התודעה של אבותינו במהלך 2.5 מיליוני השנים האחרונות? כיצד נוכל לקבוע מתי בדיוק היתה למה שאנו מכירים כיום? המציאות הקשה שהאנתרופולוגים ניצבים לפניה היא, שייתכן שאין מענה לשאלות האלה. אם אני מתקשה להוכיח שאדם אחר הוא בעל אותה דרגת תודעה כמוני, ואם רוב הביולוגים נרתעים מן הניסיון לקבוע מהי רמת התודעה של בעלי-חיים, כיצד אוכל להבחין בסימנים לתודעה מחשבתית אצל יצורים שעברו מן העולם לפני זמן כה רב? התודעה ניכרת בממצאים ארכיאולוגיים עוד פחות מן השפה. כמה התנהגויות אנושיות, כמו ביטוי אמנותי, משקפות בלי ספק גם שפה וגם תודעה. התנהגויות אחרות, כמו ייצור כלי-אבן, יכולות, כפי שראינו, לתת רמזים לקיומה של שפה, אך לא לקיומה של תודעה. ואולם יש פעילות אנושית אחת המרמזת על קיום תודעה, שלעתים מותירה חותם בממצאים הפרהיסטוריים: קבורה מכוונת של המתים.
טיפול טקסי במתים מעיד בבירור על מודעות למוות, ולכן גם על מודעות עצמית. בכל חברה יש דרכים שבהן מטפלים במתים כחלק מהמיתולוגיה והדת. יש אין-ספור דרכים שבהן נעשה הדבר בעידן המודרני, החל בעיסוק מתמשך בגופה במשך תקופה ארוכה, שכרוך לעתים בהעברתה ממקום מיוחד אחד למקום אחר אחרי כשנה או אף יותר, וכלה בדאגה מזערית לגופה. לעתים, אך לא לעתים קרובות, הטקס כולל קבורה. פולחן קבורה בחברה עתיקה עשוי לספק הזדמנות להפיכת הטקס למשהו שקפא בזמן, כך שהארכיאולוגים יוכלו לתהות עליו מאוחר יותר.

העדות הראשונה לקבורה מכוונת בהיסטוריה של האדם היא קבורה של אדם ניאנדרטלי, לא הרבה יותר מאשר לפני 100,000 שנה. אחת הקבורות המרשימות ביותר היא מתקופה מאוחרת קצת יותר, לפני כ-60,000 שנה, בהרי זאגרוס שבצפון עירק. גבר בוגר נקבר בכניסה למערה. גופתו הונחה כנראה על מצע צמחי מרפא, אם לשפוט לפי האבקה שנמצאה באדמה שמסביב לשלד המאובן. כמה אנתרופולוגים שיערו שייתכן שהיה שאמאן. מהתקופה שקדמה ל-100,000 שנה טרם זמננו אין כל זכר לפולחן כלשהו שעשוי להעיד על תודעה מחשבתית, וכפי שצוין בפרק 6, אין גם כל עדות לאמנות. נכון שהעדר ראיות כאלה אין בו כדי להוכיח בוודאות העדר תודעה. אך גם אין בו כדי לסייע לתומכים בקיומה של תודעה. עם זאת, אהיה מופתע אם האב הישיר של הסאפיינס הקדום, הומו ארקטוס המאוחר, לא היה בעל רמת תודעה גדולה בצורה משמעותית מזו של השימפנזים. המבנה החברתי המורכב שלהם, מוחם הגדול, והכישורים הלשוניים שקרוב לוודאי ניחנו בהם, כולם מצביעים על כך.
כפי שציינתי, לניאנדרטלים, ואולי גם לסאפיינס קדומים אחרים, היתה מודעות למוות, ולפיכך גם בלי ספק תודעה מחשבתית מפותחת ביותר. אך האם היתה תודעה מחשבתית זו זהה בעוצמתה לזו שאנו חווים כיום? סביר להניח שלא. צמיחתן של שפה מודרנית במלואה ושל תודעה מודרנית במלואה היו קשורות בלי ספק, והזינו זו את זו. האדם המודרני נעשה מודרני כשהחל לדבר כמונו ולחוות את ה"עצמי" כפי שאנו חווים אותו. אנו רואים עדות ברורה לכך ביצירות האמנות שהתגלו באירופה ובאפריקה החל מ-35,000 שנים לפני זמננו ואילך, ובטקסים המורכבים שליוו את קבורת המתים בשלב הפאליאוליתי המאוחר.

לכל חברה אנושית יש מיתוס בראשית משלה, הסיפור הבסיסי ביותר. המיתוסים האלה נובעים מתוך מעיין התודעה המחשבתית, הקול הפנימי המחפש הסבר לכל. מאז החלה התודעה המחשבתית להאיר את המוח האנושי היו המיתולוגיה והדת חלק בלתי-נפרד מתולדות האדם. אפילו בעידן המדע הן יוסיפו להיות חלק ממנה. נושא משותף לכל המיתולוגיות הוא ייחוס מניעים ורגשות אנושיים לבעלי-חיים, ואפילו לעצמים ולכוחות בטבע, כמו הרים וסופות. נטייה זו להאנשה נובעת באופן טבעי מן ההקשר שבו התפתחה התודעה. התודעה היא כלי חברתי להבנת התנהגותו של הזולת על-פי הדגם של רגשותיך שלך. חיוץ פשוט וטבעי הוא לייחס את אותם המניעים להיבטים של העולם שאינם אנושיים, אך בכל זאת בעלי חשיבות.
בעלי-חיים וצמחים חיוניים לקיומם של ציידים-לקטנים, כמו יסודות הטבע שמזינים את הסביבה. החיים, כמשחק גומלין מורכב של כל היסודות הללו, מוצגים כמשחק גומלין של פעולות התכוונותיות, ממש כמו הדבק החברתי. אין זה מפתיע אם כן, שבעלי-חיים וכוחות פיזיים ממלאים תפקיד חשוב במיתולוגיה של שבטים נודדים בכל רחבי העולם. הדבר היה ודאי תקף גם בעבר.
מחשבה זו חזרה ועלתה במוחי במהלך ביקורי במערות המצוירות השונות בצרפת לפני עשר שנים. הדמויות שראיתי לנגד עיני, חלקן פשוטות ובקווים גסים, חלקן מצוירות בפרטי פרטים, השפיעו עלי השפעה עמוקה, אך משמעותן נעלמה מעיני. הדמויות שחציין אדם וחציין חיה עוררו את דמיוני במיוחד, והותירו אותי מלא תהיות. הייתי בטוח שאני ניצב מול מרכיבי מיתוס בראשית של עם קדמון, אך לא היתה לי כל דרך לפענחו. מן ההיסטוריה המאוחרת ידוע לנו שאנשי שבט סאן בדרום אפריקה מייחסים לקנה כוחות רוחניים רבים מספור. אבל אנו יכולים רק להעלות השערות לגבי התפקיד שמילאו הסוס והביזון בחיי הרוח של בני אירופה בתקופת הקרח. אנו יודעים שהם היו רבי-עוצמה, אך איננו יודעים באיזה אופן.
בעומדי מול דמויות הביזון במערת לה טוק ד'אודובר, חשתי בחוליה המקשרת של רוח האדם, המגשרת על פני אלפי השנים: רוחם של הפסלים שפיסלו את הדמויות האלה, ורוחי שלי, רוחו של הצופה. וחשתי תסכול על היותי כה רחוק מעולמם של האמנים, לא בגלל המרחק בזמן אלא בגלל המרחק התרבותי בינינו. זהו אחד הפרדוקסים של הומו סאפיינס: אנו חווים את האחדות ואת הגיוון של רוח האדם שעוצבה במהלך עידני עידנים של חיים כציידים-לקטנים. אנו חווים את אחדותה בבעלות המשותפת של מודעות עצמית ושל תחושת יראת הכבוד לנוכח נס החיים. ואנו חווים את הגיוון שלה בתרבויות השונות, גיוון שבא לידי ביטוי בשפה, במנהגים ובדתות, שאנו יוצרים ואשר יוצרים אותנו. עלינו לשמוח לנוכח תוצר כה מופלא של האבולוציה.
יחיד וסביבה:
הסביבה כגורם מעצב בחייו של הילד בעל הצרכים המיוחדים – היבטים יישומיים
ד"ר רות קאופמן
" הטוב והמעולה שבנפש האדם יכול לצמוח ולגדול רק במידה, שיהא האדם מחובר לציבור ומעורה בו" "חברה בריאה אחוזה בעצמיותם של היחידים, כמו שהיא אחוזה בקשר הפנימי שביניהם"
(אלברט איינשטיין) רבות דובר על תפקידה של הסביבה בתהליך התפתחותו של אדם, אין ספק כי מקומה הוא קריטי. בבואנו לדבר על סביבה עלינו להבין את מאפייניה ואת משמעותה, רק כך נוכל לעצב אותה ולנצלה לטיפוח הפרט. דברים אלו נכונים לכל אדם באשר הוא ולא רק כשמדובר ביחיד בעל צרכים מיוחדים.
נקודות מוצא: הסביבה בה אנו חיים היא רבת פנים. יש בה מערכות פיסיקליות כגון: אקלים או טופוגרפיה, מערכות ביולוגיות כגון: צמחיה או בעלי חיים, מערכות חברתיות בעלות מאפיינים שונים – משפחה, קבוצת שווים, ישוב וכו' . כל אלה מהווים את הסביבה של האדם . הסביבה היא גורם אקטיבי ומשתנה באופן תמידי. מזג האוויר משתנה, אמצעים טכנולוגיים משנים את אופי פעילותו של האדם, חברות משנות פניהן חדשות לבקרים,מערכות יחסים ועמדות משתנים באופן תמידי. זוהי סביבה מגוונת זו אינה המהווה רק תפאורה להתפתחות היחיד, היא משמשת כגורם אקטיבי ומשתנה המחייב את הפרט לשינוי וללמידה מתמדת.
למידה היא אינטראקציה בין יחיד לסביבה, היא תהליך של הסתגלות למצבים משתנים. אם נוסיף לכך את ההכרה כי "התנהגות ותבונה אנושית הן פעולות מכוונות, בעלות משמעות תרבותית ולא מערך של תגובות ביולוגיות הסתגלותיות" (לב ויגוצקי), הרי ברור מכאן שהסביבה היא גורם קריטי בהתפתחו האדם, ומידת מעורבותה תקבע את עיצובו של הפרט. כאשר אנו עוסקים בילד בעל צרכים מיוחדים הופך תפקידה של הסביבה לחשוב פי כמה.

איור 1 מתאר את הגורמים השונים ואת מערכות היחסים המגוונות היוצרות את המארג האנושי. המארג הוא אוסף של פרטים, מערכות יחסים בין הפרטים לבין עצמם, בינם לבין זולתם ובינם לבין הישות החדשה שנוצרה (אנחנו) . מארג זה מצריך תהליכי הסתגלות מגוונים , ומאפשר תהליכי למידה.

מה תורמת סביבה ואיך היא משפיעה על תהליך התפתחותו של היחיד (כל יחיד בכלל והילד בעל הצרכים המיוחדים בפרט) ?
לדיאלוג בין היחיד לסביבה יש אספקטים רבים ומגוונים , אמנה כמה מהם, ולא על פי סדר חשיבותם:

א. קבלה – תחושת שייכות:

כאשר חברה מקבלת את היחיד, הוא הופך לחלק ממנה. אין המדובר בויתור על דיאלוג אלא בקבלה פסיכולוגית רגשית, ביצירת מחויבויות של הקבוצה אל היחיד ושל היחיד אל הקבוצה. על ידי כך נבנית תחושה של שייכות. תחושה זו מהווה תנאי הכרחי לקבלת הסכמים של קבוצה, חוקים ומוסכמות, היא תנאי הכרחי לרכישת שפה דבורה וכתובה.
ברגע שהיחיד הופך לחלק מהקבוצה נוצר אצלו צורך לרכוש ולבנות מיומנויות ונורמות המקובלות על הקבוצה. יש בקבלה זו כדי ליצור צורך חזק ביותר בלמידה (שמקורה בתחושת השייכות). מכאן שתחושה שייכות היא תנאי הכרחי ללמידה, והיא חשובה לכל אדם. אין להניח שהיא נוצרת מעצמה, יש לעשות למען היווצרותה .
איך יוצרים תחושה של שייכות ?
בקבוצה, כל פרט ייחודי, וכל פרט תורם את חלקו באופן המיוחד רק לו. הדגשת התרומה של הפרט לקבוצה ושל הקבוצה לפרט יוצרת תחושה של שייכות. שיתוף בטקסים ובאירועים, יצירת תפקידים המתאימים לפרט בקבוצה, יצירת חוויות משותפות , ניסוח והדגשת משמעות ההשתייכות יוצרת תחושה של שייכות.

ב. מוטיבציה חיצונית – יצירת הסכם

תנאי להשתלבותו של אדם במסגרת היא התחושה שהוא רצוי, שהוא חשוב ומשמעותי לקבוצה הקולטת, למורה, להורה, שהשתלבותו והתהליך שהוא עובר חשוב ביותר לסובבים אותו. הדדיות אינה מובנת מאליה , היא מתרחשת כאשר הסביבה יוצרת את התנאים לבניתה. צמיחת ילד בקבוצה במשך שנים עדיין אינה יוצרת הדדיות. זו מתרחשת רק כאשר מדגישים את חשיבות השתלבותו, את משמעות התהליכים שהוא עובר בעיני הפרט האחר (הורה, מורה), ומשתפים אותו בעקרונות, במטרות ובתהליכים. יצירת "יחד" אינה תהליך אוטומטי. היא נעשית רק על ידי תהליכים מכוונים של הסביבה (הורה, מורה, חבר).. למרות שגם עובדה זו חשובה. כדי שהוא ירגיש רצוי, ויבנה הדדיות יש להבהיר לו את חשיבותו, להדגיש את משמעות השתתפותו, בשפת גוף כמו גם באינטונציה, לשתפו בשיקולים , בתוכניות בעבודה משותפת ובהתאמת תוכנית עבורו.

ג. אמונה ביכולת – תחושת מסוגלות

אמונתו של אדם ביכולתו אינה אוטומטית, תחושה של מסוגלות אינה צומחת מאיליה , היא
חלק מן האינטראקציה של יחיד וסביבה. כאשר הסביבה מהווה מראה המשקפת ליחיד את בבואתו והופכת אותו למה שהוא. לכן, כדי שאדם יאמין ביכולתו גם הסביבה חייבת להאמין ביכולת זו. רק אז תתאפשר לו התנסות שתבנה יכולת, רק אז ניתן יהיה לנתח ביחד איתו את הישגיו, ולהביא אותו להבנה וניסוח של תפקודו ולהכרה ביכולתו. פעמים רבות שוגים מחנכים והורים, כשאינם מאפשרים לילד התנסות בעיקר, משום שאינם מאמינים ביכולתו להצליח. הם וטועים בהנחה, שהעדר התנסות מונעת ממנו תסכול. העדר התנסות גורמת לתחושה של חוסר יכולת, לתחושת כישלון. דווקא התנסות בונה כוחות, ומאפשרת התפתחות.
.

ד. יצירת מוטיבציה פנימית – משמעות

בכוחה של הסביבה להביא לבניה של מוטיבציות, והיא זו שמכחידה ומונעת התפתחותן. כדי שילד יבנה מוטיבציה, עליו להבין את משמעות הפעילויות, התהליכים וההתנסויות. הגדרה של משמעות חשובה תמיד, ובפרט כאשר מדובר בהתמודדות קשה ביותר. ילד בעל קושי למידה חווה תהליכים מורכבים של התמודדות. המאבק שלו קשה משל ילדים אחרים. עליו להשקיע זמן רב יותר, להשתלב בטיפולים שונים, בשעורי עזר, ובפעילויות הקשות לו, לעיתים עליו לצאת משעורים או להשתתף בשעורים בשעות אחר הצהרים כשילדים אחרים חופשיים. משום כך כדי שילד בעל צרכים מיוחדים יבנה מוטיבציה ויסכים לעבוד קשה, עליו להבין את משמעות עבודתו, את משמעות המאבק וההישגים.

ה. בניה של אתגר ויכולת התמודדות

סביבה המעריכה התמודדות עם אתגרים, השקעה וחיפוש דרכים לפתרון של בעיות יוצרת אצל חבריה את הצורך בהתמודדות. הדגמה של חיפוש אחר אתגרים והתמודדות איתם , יוצרת אצל הילד את הצורך בחיפוש אחר אתגר והתמודדות עם קושי. בכוחה של החברה ליצור אצל חבריה את הצורך בחיפוש אחר אתגרים והתמודדות איתם. משמעות אופי זה של תיווך הוא בבניה של סקרנות ומוטיבציה, אתגר ועניין.
כאשר מדובר בילד עם קושי, הצורך בבניה של היכולת להתמודד עם אתגרים משמעותית ביותר, זאת בשל העובדה שהצבת אתגרים תוביל אותו להתמודדות ולשיפור בתפקודו. ואילו ויתור על אתגר, בניה של "בועה" נוחה, שאין בה דיסוננס ואין בה יכולת לבחור באתגר, לא תוביל לשינוי ולצמיחה. משום כך הצבה של אתגרים, בניה של צורך בהתמודדות עם אתגרים היא בעלת משמעות גדולה להתפתחותו של היחיד.

ו. מודעות לסביבה, עירנות למתרחש בסביבה, קבלת חוקים , נורמות והסכמים

נקודת מוצא בבניה של מיומנויות וגופי ידע מצויה בגורם חיצוני היוצר את הצורך בלמידה, משום כך מודעות לגורמים חיצוניים, למתרחש בסביבה, לנורמות ולמקצבים היא בעלת משמעות גדולה ביותר. זהו הבסיס לתהליכי שליטה ובקרה. ללא מודעות למקצבים חיצוניים, לנורמות והסכמים לא יתרחש תהליך של למידה. במקרים רבים ניתן לראות ילדים, שלא נבנתה אצלם מודעות למקצבים חיצוניים, דבר שגורם לחשוד בכשל של "קשב וריכוז". לעיתים קרובות הסיבות לקושי טמונות בהעדר הגדרה של מקצבים, וצורך בשליטה על ידי הקבוצה/סביבה.
תחילת רכישת מיומנות בגורם חיצוני, בשל כך הצורך במודעות לגורמים חיצוניים . כך לדוגמה לא יתרחש תהליך של קריאה ללא בניה של מודעות פונולוגית או ללא זיהוי משמעות הספר עבור הקבוצה/משפחה ומשמעות הקריאה כאמצעי להשתייכות. משום כך יש חשיבות גדולה בבניה של מודעות, ליצירת מקצבים של פעילות , להדגשה של תהליכי בקרה ושליטה ולניסוח אמצעים לביצוע אותם תהליכים.
איך יוצרים שליטה והתאמה של התנהגויות ומקצבים לסביבה: עושים זאת על ידי יצירת מקצבים חיצוניים כגון טקסים קבועים, פעילויות מוגדרות על ציר הזמן, על ידי הגברת המודעות של היחיד למקצבים חיצוניים, לפעילויות חיצוניות ולנורמות, על ידי בניה של שיטות המאפשרות יצירת התאמה ושליטה , לדוגמה , על ידי המללה בטרם ביצוע, על ידי תכנון של פעילות וכו'.

ז. בניה של עמדה של יחיד בחברה – שיתוף ויצירת ייחודיות

היחיד הוא חלק מקבוצה. בהיותו יחיד הוא בעל ישות מיוחדת במינה – יש לו מראה יחודי, אופי, העדפות מקצבי פעילות ועוד. כל אלו מאפיינים ייחודיים לו . אך בהיותו בקבוצה הוא בעל מאפיינים של הקבוצה, הוא שותף לתהליכים מקבל עליו נורמות וחוקים, הוא מוותר לעיתים על יחודיות כדי להיות שייך, יחד עם זאת עליו לשמור על הישות שלו ולא לוותר עליה גם כאשר הוא חלק מקבוצה. מערך זה מורכב ביותר, כדי להגיע לתהליך התפתחות תקין, יש ליצור איזון בין הצורך בטיפוח הייחודיות לבין יצירת ה"יחד". כשילד חווה תהליכי דיפרנציאציה הוא מגבש את היחודיות, וכאשר הוא חווה שיתוף נוצר ה"יחד". אלו תהליכים מורכבים המהווים בסיס להיווצרותם של מרכיבים ייחודיים (מוטיבציה , העדפות) ושל מרכיבים השייכים לכלל (שפה, גבולות, מושגים, לוחות זמנים).
יש הכרח בבניה של יחיד ושל יחד בכל קבוצה (משפחה, כתה). כאשר מדובר בילד עם צרכים מיוחדים, פעמים רבות יש פגיעה בעמדת היחיד (בשל נכות, הגנת יתר או מוגבלות) ויש פגיעה בשיתוף בשל קשיים אוביקטיביים הקשורים בנכות, במוגבלות או בחריגות, ולעיתים בחוסר בניה של שיתופו של היחיד בקבוצת ההשתיכות שלו. במקרים אלה יש הכרח בהגברת התהליכים המובילים לבניה של ייחודיות ושל שיתוף. כאשר הקבוצה אינה מוותרת על היחיד ונוצרים תהליכים של שיתוף, נערכות פעולות משותפות ויש התחשבות בצרכיו המיוחדים רק אז יווצר "יחד". כאשר נדרש היחיד ללקיחת אחריות, לניסוח ולהשגת מטרות יווצר בו הכוח האישי. משום כך תפקידה של הקבוצה ביצירת ישותו של הפרט ובטווית הקורים היוצרים את ה"יחד" גדולה ביותר. ללא ההורה/המחנך המוביל ומעצב תהליך זה, התהליך לא יתרחש. יש לעיתים ליצור תנאים מלאכותיים לשם בניה של ייחודיות ולעיתים יש הכרח בחוסר ויתור ובדרישה להתמודדות. כך לדוגמה – דרישה לאחריות תקשורתית, לתוצר, לביצוע, העשויים להיות קשים עבור הילד, אך הם בעלי משמעות בבניה של היחודיות שלו. וגם ביצירת היחד – השיתוף , הפעילות המשותפת וההתייחסות לכלל בונים את המעורבות, את השייכות ואת היחד.
בתהליך של שילובו של ילד בעל צרכים מיוחדים בקבוצה לא רק הוא נתרם, הקבוצה נתרמת לא פחות אך יש להוביל את הקבוצה ליצירת תהליכי שיתוף תוך חוסר ויתור על דרישה לאחריות וליחודיות.

איור 2 – סביבה מניעה תהליכים, היא בונה את יכולתו של היחיד תוך הפעלה של אמצעים שונים.

הגורמים המפורטים ואחרים מביאים ליצירת יכולות, מיומנויות וכוחות אצל היחיד.
החברה אם כן אחראית ליצירת יכולות אצל היחיד. כאשר מדובר על ילד עם צרכים מיוחדים הרי הערבות ההדדית גדולה פי כמה. מחובתה של החברה לאפשר דיאלוג , זאת כדי להביא לשיפור יכולת ההתמודדות שלו. יחד עם זאת לא רק היחיד שהוא בעל צרכים מיוחדים נהנה ונתרם מן השילוב, החברה נתרמת פי כמה. ראשית – הבנת צרכיו של האחר מסייעת לנו להבין את צרכינו אנו. כאשר אנו מסייעים לאחר אנו מבינים את התהליכים שאנו עוברים , דבר שגורם לנו לשפר את יכולתינו. יתרה מכך באמצעות השילוב הקבוצה הופכת להיות מגוונת ועמידה יותר.

הצדדים לעתים קרובות אינם מודעים כמו כן לתפקידם בתהליך הגישור. הצדדים אינם מודעים לאחריותם לפתור את המריבה ביניהם. הם פונים אלי, כמגשר, בכדי שאייעץ להם ואעשה את ההחלטות עבורם. הצדדים אינם מבינים את תפקידם בתהליך הגישור, וגם לא את הכוח הטמון בתהליך זה. עד שתהליך הגישור יזכה לפופולאריות רבה יותר בקרב האוכלוסייה אין הרבה שאוכל לעשות בכדי להאיר את עיניהם של המשתתפים, מלבד מכתב גישור והצהרת פתיחה כמגשר.
עם זאת, ביכולתי להתמודד עם התנגדות לפתרון הסכסוך בה אני נתקל במהלך הגישור. על פי רוב אני מבחין בשלושה דברים, כשאני מתפקד כמגשר, העשויים לגרור התנגדות לפתרון הסכסוך: פחד, אי-נוחות, וחשיבה של פתרון בודד.
פחד
פחד מקפיא את מרבית הצדדים בוויכוח, ומביא אותם למצב של אי החלטיות. פחד ממה שאחרים עשויים לחשוב. מה יאמרו העובדים האחרים אם אניח להנהלה להשתחרר מאחריות? מה יגיד כלכל האיגוד? מה יחשבו חבריי אם אתפשר על פחות מ – 100% רווח? האם הם יבקרו את הפסדיי? אנו ניגשים אל הסכסוך עם תמיכתם של אלו שבפניהם הבענו את תסכולנו: חברים, שכנים, קרובי משפחה והורים, אנשים שדעתם חשובה לנו ואנו תלויים בה. האם הם יבינו את בחירתי במסגרת הסדר?
פחד אחר הוא הפחד מפני הגעה להחלטה שעליה עשויים להתחרט לאחר מכן. מה אם החמצתי דבר-מה ובסופו של דבר התפשרתי על פחות ממה שיכולתי להשיג, פחות ממה שהגיע לי? האם אני יכול לסמוך על עצמי שלא אחמיץ משהו? מה אם אני באמת לא מבין מה באמת מגיע לי? מה אם אוותר על משהו חשוב? עליי לחיות עם החלטה זו למשך שארית חיי.

פחד עשוי להופיע בדרכים שונות ובאופנים שונים. פחד יכול לעמוד כמכשול בדרך לפתרון. המגשר יכול לגעת באופן אפקטיבי בפחד שבא לידי ביטוי וכזה שלא הובא לידי ביטוי, ולסייע בהבאת פתרונות תועלתניים לשני הצדדים.

אזור נוחות ובחירות תהליך
תחושת חוסר נוחות היא גורם נפוץ אחר להתנגדות ליישוב סכסוכים. חוסר נוחות בא לידי ביטוי כאשר מישהו מוצא עצמו מחוץ לאזור הנוחות שלו. לכל אחד מאתנו יש גבולות שונים המגדירים את אזור הנוחות האישי שלנו. לעולם לא יהיו לשני צדדים אזורי נוחות זהים. מה שגורם לאחד הצדדים לחוש שלא בנוח עשוי שלא לגרום לצד השני אפילו למצמץ. המגשר חייב להיות מודע לאזורי הנוחות של הצדדים אם אי-הנוחות עשויה להוביל להתנגדות לפתרון המחלוקת ביניהם.
אזור נוחות הוא שילוב של דימוי עצמי, מנהגים, ציפיות, ופרטים מוכרים. מחוץ לאזור הנוחות, כוח כבידה עז מושך אותנו חזרה אל אזור הנוחות. ככל שאנו מתרחקים מאזור הנוחות, כך גדלה משיכת הכבידה אל עבר המוכר, הבטוח, והנוח.
בשולחן הגישור, לצדדים יש שלוש בחירות תהליך:

• הם יכולים לבחור במישהו אחר שיעצב את הפתרון לסכסוך, כגון שופט.
• הם יכולים לוותר על התיק ולשכוח מהסכסוך.
• הם יכולים לבחור לעצב פתרון יחד, בשבתם לשולחן הגישור.

אנשים רבים מצפים מהמערכת החוקית או מתהליך ההתלוננות להיות הגון וצודק. לפיכך, זה נמצא בטווח הנוחות שלהם להניח למישהו אחר להחליט עבורם מה יהיה גורל התיק שלהם, או לצפות שיהיה עליהם לוותר על התביעה כהוכחה לפגיעה. פעמים רבות, הצדדים אינם מודעים לאפשרות לעצב את הפתרון בעצמם. הם אינם מורגלים בזכות ובאחריות ליישב את סכסוכיהם במו ידיהם. משמעות הדבר היא שתהיה משיכה לשתי הבחירות הראשונות בנוגע לתהליך: מישהו אחר מחליט על התוצאה, או ויתור על התיק. הוסיפו לזה חרדה, תסכול, מבוכה באשר לדינמיקה של שולחן הגישור והרצון להניח למישהו אחר להחליט (לדוגמא, שופט או מגשר) הופך להיות כזה שכמעט ואי אפשר לעמוד בפניו.

אזורי נוחות ובחירות תוצאה
שלוש בחירות תוצאה זמינות לצדדים: רווח/הפסד, פשרה, רווח/רווח.
במהלך סכסוך, אנשים מצפים לעתים קרובות מאחרים לנצל אותם (בהינתן ההזדמנות). לפיכך, אזור הנוחות שלהם כולל פחד מהפסד. הציפייה הופכת להיות, "אם הם מנצחים, אני מפסיד." "הרווח שלהם הוא ההפסד שלי." האפשרות להפחית את ההפסד, או להגיע לפשרה, היא אפשרות מוכרת גם כן, אפילו בגדר ציפייה הגיונית מצד מרבית האנשים. "אני אוותר על משהו, אם הוא יוותר על משהו (בעל ערך שווה או גבוה יותר)."
בחירת התוצאה האחרונה, רווח הדדי מהסכסוך, היא נגד האינטואיציה של שני הצדדים ולפיכך עומדת מחוץ לאזור הנוחות שלהם. מרבית הצדדים, מתוך חשש כבד להפסיד, אינם עוצרים לחשוב על הרווח של הצד שכנגד. "אנחנו יכולים שנינו להרוויח מן הסכסוך הזה," איננה מחשבה טבעית ואיננה מחשבה נוחה.

פתרון של רווח/רווח עשוי להיות כמו כן מחוץ לאזור הנוחות של המגשר. זאת הסיבה לכך שקל לכמה מגשרים להתעלם מלבדוק את צרכיו של הנתבע. יותר נוח לברר מה התובע רוצה ולגשר במטרה לספק את רצונו של התובע: זוהי דרך מוכרת יותר ונוחה יותר. משמעות הדבר היא שתהיה משיכה לשתי בחירות התוצאה הראשונות: תוצאת רווח/הפסד, או תוצאה של פשרה. הוסיפו לזה חרדה, תסכול, מבוכה באשר לדינמיקה של שולחן הגישור והרצון לרווח הדדי הופך להיות כמעט בלתי אפשרי.
לפיכך, תחומי הנוחות של הצדדים מביאים אותך למצב של שחייה נגד הזרם כשאתה בא להשיג הסדר רווחי.
1. ההחלטה להניח לשופט להכריע, נוטה להפוך את התהליך למוכר יותר, נוח יותר, וקל יותר עבור מרבית האנשים.
2. הגעה לתוצאות של מפסיד ומנצח, או פשרה, הינה נוחה יותר וקלה יותר עבור מרבית האנשים.

חשיבה של פתרון בודד

הגורם המצוי השלישי להתנגדות לפתרון הסכסוך הוא חשיבה של פתרון בודד. כל אחד מהצדדים מוכן לשקול רק פתרון צודק והגון אחד בטרם ישבו אפילו לשולחן הגישור. הצדדים מגיעים לדיון עם מחשבה על תוצאה אופטימלית. הסיבה שהם יושבים לשולחן הגישור היא שהם אינם מסוגלים להסכים ביניהם מי אוחז בפתרון הטוב ביותר. התובע מאמין שהסדר פיננסי הוא הגון וצודק, ומציע הצעה כזו בכדי ליישב את הסכסוך. הנתבע מאמין שהויתור על התיק יהיה הוגן וצודק, ומציע זאת בכדי ליישב את הסכסוך. הסיבה ששני הצדדים יושבים לשולחן הגישור אינה מפני שהם אינם יכולים למצוא פתרון. הסיבה לכך שהם יושבים לשולחן הגישור היא מפני שיש להם יותר מדי פתרונות. הם מגיעים עם חשיבה של פתרון בודד, כשהפתרון שלהם הוא הפתרון הצודק וההגון היחיד.

אופיינית לחשיבה של פתרון בודד היא הכוונה לשכנע את הצד האחר במהימנותו, הגינותו, וערכו של פתרונך כפתרון הראוי לסכסוך. מחלוקת זו מונחת ביסוד המבוי הסתום אליו הגיעו הצדדים. אילו רק עלה בידם להסכים על אחת מההצעות, אזי יבוא קץ לסכסוך. בנקודה זו, יהיה זה טבעי עבור מגשרים חדשים לנושא לחוש דחף עז להציע פתרון חלופי. דבר זה יוצר שלושה פתרונות אפשריים, שיש לבחור מביניהם. זאת בדיוק הסיבה לכך שמגשרים המציעים פתרונות בנקודה זו לעתים קרובות אינם מועילים לתהליך או לצדדים המעורבים בו.
פתרונות בודדים של הצדדים מתאפיינים בהיותם פתרונות של עמדה. מעצם טבעם, פתרונות של עמדה מטים את המאזניים לטובתו של אחד הצדדים. פתרונות של עמדה מייצגים 100% רווח ו- 0% הפסד. פתרונו העמדתי של התובע מייצג 100% רווח עם 0% הפסד לו עצמו, ולפיכך 100% הפסד ו-0% רווח לנתבע. עמדתו של הנתבע מייצגת את ההפך: 100% רווח ו-0% הפסד לו עצמו ולפיכך 100% הפסד ו-0% רווח לתובע. לפיכך, הם תקועים וכתוצאה מכך באו לשולחן הגישור. המגשר עשוי למצוא יתרונות ומוקדי עניין עבור הצדדים המעורבים בסכסוך על ידי כך שיבצע בדיקת צרכים סביב פתרונותיהם העמדתיים. השאלה הקריטית היא, אם כן, "כיצד להניע את מרכז הכובד מן החשש מהפסד, אל מעבר לפתרונות העמדתיים שתוקעים את הצדדים, ואל רווחי המפתח ומוקדי העניין הטובים ביותר לכל אחד מהצדדים?"

סיכום
פתרון סכסוך צריך לפעול שלושה דברים לפחות: עליו לטפל בכל הפסד, עליו ליצור החלטות נוחות, ועליו לספק את צורכיהם של הצדדים.
כשהתועלת שברווח עולה על החשש מהפסד ומוקדי העניין שנחשפו הינם ברורים דיים לגרום לצדדים להבין את ערכם הכולל, אזי ההסדר שהושג בשולחן הגישור יהיה בעל ערך רב יותר מאשר המשך הסכסוך.

כמגשר, פתרון הבעיה (והוספת ההסדר לרשימת ההישגים שלי) מצמצם כל האצלת סמכות והעצמה של הצדדים לפתור את הסכסוך בכוחות עצמם. יכולתי לפתור את הבעיה תומכת בחוסר אחריותם לסכסוך, לדינמיקה שלו, להשלכותיו ותוצאותיו. אם יכולתי לפתור את הסכסוך הופכת לרווח העולה במשקלו על החשש מאובדן אזי מילאתי אחר בחירת התהליך הנוחה הראשונה: שמישהו אחר יעצב את הפתרון לסכסוך: במקרה זה, מגשר, צד שלישי ניטראלי. האם נכנעתי למשיכת הכבידה של אזור נוחות? האם חיזקתי את חוסר אחריותם? האם לימדתי אותם שהם מתנהגים 'בסדר' כי מישהו אחר יעבור בסך ויתקן עבורם הכל?
על המגשר לגלות מה הרווחים שעשויים לבחור אדם זה. בחירה מושכלת תביא רווח לצדדים המעורבים בסכסוך. כל צד תמיד יבחר רווח הנמצא בתוך תחום הנוחות שלו, במסגרת הבנתו. אם המגשר נכשל בבדיקת רחבה דיה של האפשרויות כך שהצדדים יבינו את הרווח שלהם במסגרת צרכיו ויעדיו, אזי אותו צד לעולם לא יחוש בנוח כשיבחר בחירה זו. בחירה זו לעולם לא תעלה במשקלה על החשש מפני הפסד.
אזורי נוחות ובחירות תוצאה
שלוש בחירות תוצאה זמינות לצדדים: רווח/הפסד, פשרה, רווח/רווח.
במהלך סכסוך, אנשים מצפים לעתים קרובות מאחרים לנצל אותם (בהינתן ההזדמנות). לפיכך, אזור הנוחות שלהם כולל פחד מהפסד. הציפייה הופכת להיות, "אם הם מנצחים, אני מפסיד." "הרווח שלהם הוא ההפסד שלי." האפשרות להפחית את ההפסד, או להגיע לפשרה, היא אפשרות מוכרת גם כן, אפילו בגדר ציפייה הגיונית מצד מרבית האנשים. "אני אוותר על משהו, אם הוא יוותר על משהו (בעל ערך שווה או גבוה יותר)."
בחירת התוצאה האחרונה, רווח הדדי מהסכסוך, היא נגד האינטואיציה של שני הצדדים ולפיכך עומדת מחוץ לאזור הנוחות שלהם. מרבית הצדדים, מתוך חשש כבד להפסיד, אינם עוצרים לחשוב על הרווח של הצד שכנגד. "אנחנו יכולים שנינו להרוויח מן הסכסוך הזה," איננה מחשבה טבעית ואיננה מחשבה נוחה.

חשיבה של פתרון בודד

REUT
יעל סנה-כהן כחל זנב 5 להבים 85338

ממליצים מחו"ל

אל תאבד את האדם שבך/יעל סנה כהן

כתיבת תגובה לבטל